יקר ידידי,
אני מבקש להודות לך על סיפרך, "קלייר, את המזוזה שלי".
קראתי את הספר בשמחה ובחשש- בשמחה לחזור אליו, ובחשש שהוא ייגמר…
ספר ניפלא – יש בו תמהיל של הזמן היהודי, לקראת קום המדינה, עם סיפור אישי נוגע ללב – לעיתים מלהיב, לעיתים מקומם- כידוע לכולנו.
קראתי את הסיפור במתח, ונגעו לליבי גם הקטעים הסיפרותיים – מראות נוף, אחוות נשים, פשטות אצילה, כבוד- כל אלה תוך מזיגה יפהפיה של האירועים, עד לסיום המפתיע והאנושי כל כך.
החזרת לחיים את היופי, האידיאליזם, המחלוקות, המאבקים, החברויות והעוינויות- הרקע שעליו היו חיי כולנו, כאן בארץ הניפלאה והנוראה הזאת…
החזרת גם אותי, אישית, לבית אבא, שאני מתרפק עליו ככל שהשנים חולפות- דיברו אלי הביטויים בערבית שאתה שוזר בטעם רב בשורות הספר- והקורא, כמוני, שומע את אבא ואמא, אומרים את המילים שאתה מתאר. למקרא הדברים, אני זוכר, יחד איתך, את הורינו שלנו, באהבה וגעגועים.
עשית מלאכה ניפלאה, תענוג לעין, לאוזן וללב.
יישר כוחך!! חל ביק!!!
בידידות רבה,
יוסי שדה.